LIFE STORIES
Hanna Rabin, Israel
From A Personal Apocalypse to Survivor to Thriver: Finding Purpose in the Journey
My name is Hanna Rabin, I am 33 years old, single, and live in Pardes-hana Karkur. In 2020, two weeks into the first lockdown, while there was a feeling of apocalypse in the air – I had my own personal apocalypse. I felt a lump in my breast. A month later I received the diagnosis – Triple Negative breast cancer. About 2 cm, lymph nodes not involved. I had surgery, 8 chemotherapy treatments and 15 radiation treatments. I always like to say that the treatment period was something between a nightmare and fun. The nightmare is understandable to everyone, but why fun? Because for the first time in my life I was only concerned with myself. In what is good for me, in what makes me happy, in mental pains that accompanied me all my life until that moment when I decided that I was releasing them.
In January 2021, I went to my oncologist, and she told me “Congratulations – you are healthy, you can be happy and come back to me in six months for a follow-up examination”. Let’s just say I didn’t leave her room happy. I left confused, scared, worried that I was going to die at any moment. If the cancer didn’t kill me then a car accident will, a sudden heart attack or a piano falling on me in the street.
The hair started to grow, the eyebrows also joined at some point, the appetite came back, in general I looked more vital, and I was just waiting to “get back to myself”. With all my strength I tried to walk, to move, to start doing yoga again. But it was so hard, so painful. There were days when all I could do was open the mattress and lie on my back. Crying about the pain, crying about my life that has stopped. At this point I no longer had friends surrounding me, no more doctors and nurses and weekly blood tests to see how I was doing. The optimism, the joy, the survival mode of the treatment period turned into a huge frustration that nothing moves, nothing returns to itself. I didn’t understand how it can be possible that I went into these treatments healthy and came out the sickest I’ve ever been. I felt alone. I felt like no one understands me.
The best thing I did for myself, was to sign up for the Halasartan growth group. I met friends at my age who were going through something similar, and I stopped feeling alone. I got meaning for the recovery period – I understood that this is another stage in the process and the journey with cancer is not over. Later, I started volunteering at Halsartan and initiated some activities for patients and those recovering. The sense of meaning it gave me helped me a lot in my recovery process. I have no doubt.
.
Hebrew
מאפוקליפסה אישית לניצול ועד סנגור
מציאת מטרה במסע
קוראים לי חנה רבין, אני בת 33 וגרה בפרדס חנה.
בשנת 2020, שבועיים לתוך הסגר הראשון של הקורונה, בזמן שהייתה הרגשה של אפוקליפסה באוויר – הייתה לי אפוקליפסה אישית משל עצמי. הרגשתי גוש בשד. חודש אחרי קיבלתי את האבחנה – סרטן השד טריפל נגטיב. 2 ס”מ בערך, ללא בלוטות נגועות.
עשיתי ניתוח, 8 טיפולי כימותרפיה והקרנות. אני תמיד אוהבת להגיד שתקופת הטיפולים הייתה משהו בין סיוט לכייף. הסיוט מובן לכולם, אבל למה כייף? כי לראשונה בחיי, בערך, התעסקתי אך ורק בעצמי. במה שטוב לי, במה שמשמח אותי, בכאבים נפשיים שליוו אותי כל החיים עד אותו רגע והחלטתי שאני משחררת אותם.
בינואר 2021 הגעתי לאונקולוגית שלי והיא אמרה לי “מזל טוב – את בריאה, את יכולה לשמוח ולחזור אליי בעוד חצי שנה לבדיקת מעקב”. בואו נאמר ש-שמחה לא יצאתי משם. כן יצאתי מבולבלת, מפוחדת, בחרדה שאני הולכת למות בכל רגע. אם הסרטן לא הרג אותי אז תאונת דרכים תהרוג, התקף לב פתאומי או פסנתר שיפול עליי ברחוב.
השיער התחיל לצמוח גם הגבות הצטרפו באיזשהו שלב, התיאבון חזר, על פניו נראיתי חיונית יותר ורק חיכיתי כבר “לחזור לעצמי”. בכל כוחי ניסיתי ללכת, לזוז, להתחיל לעשות יוגה. אבל היה לי כלכך קשה, כלכך כואב. היו ימים שכל מה שיכולתי היה לפתוח את המזרן ולשכב על הגב. לבכות מכאבים, לבכות על החיים שנעצרו. בשלב הזה כבר לא היו חברים שמקיפים אותי מכל כיוון, כבר לא היו רופאים ואחיות ובדיקות דם שבועיות כדי לראות מה מצבי.
השיער התחיל לצמוח גם הגבות הצטרפו באיזשהו שלב, התיאבון חזר, על פניו נראיתי חיונית יותר ורק חיכיתי כבר “לחזור לעצמי”. בכל כוחי ניסיתי ללכת, לזוז, להתחיל לעשות יוגה. אבל היה לי כלכך קשה, כלכך כואב. היו ימים שכל מה שיכולתי היה לפתוח את המזרן ולשכב על הגב. לבכות מכאבים, לבכות על החיים שנעצרו. בשלב הזה כבר לא היו חברים שמקיפים אותי מכל כיוון, כבר לא היו רופאים ואחיות ובדיקות דם שבועיות כדי לראות מה מצבי.
הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי, היה להירשם לקבוצת הצמיחה של חלאסרטן. שם פגשתי חברים בגילי, שעברו משהו דומה והפסקתי להרגיש לבד. קיבלתי משמעות לתקופת ההחלמה – הבנתי שזה עוד שלב בתהליך והמסע בעצם לא נגמר.
התחלתי להתנדב בחלאסרטן וגם יזמתי כמה פעילויות. תחושת המשמעות שזה נתן לי עזרה לי מאוד בהחלמה. אין לי ספק.
News & Updates
Connect With Us
